הכניסה שלנו למסגרת של גן עירייה לא היתה פשוטה כלל, עשרות נורות אדומות דלקו לי כבר בשבוע הראשון בעודי מנסה להבין לאן בדיוק הכנסתי את הבת שלי.

אבא , אמא , ילדה בת 4, כשמאחורינו שלוש שנים בגן פרטי שהיה כמשפחה לנו. הגן פעל על בסיס תקשורת מקרבת לכל דבר, וכל אחד מאיתנו חווה ולמד שם המון, יצאנו עם קשרי חברות טובים, ועם הרגשה שמוכנים להמשך הדרך, הרי מה כבר ההבדל בין גן כזה לגן אחר?

אני זוכרת שיצאנו חיוורים ושותקים ממפגש ההכרות שנעשתה עם הגננת הסייעת, בגן עצמו. חיוורים ושותקים.

במהלך השבועות הבאים התחלתי לראות בבירור את ההפרדה שיצרו הילדים בני ה5 שזו היתה השנה השנייה שלהם בגן הזה. הילדים החדשים , בני ה4 היו בצד. וכמוהם גם ההורים של בני ה5, לא הצלחנו ליצור ממש תקשורת עם ההורים הוותיקים. נחשפתי לשיטת העצמה שלא היתה מוכרת לי מקרוב, לדוגמא : "כוכב השבוע", כל שבוע היה נבחר ילד או ילדה מתוך רשימה קבועה, ובמהלך אותו שבוע היה מעין פסטיבל סביב אותו הילד, עיקר הגאווה היתה הישיבה ליד הגננת בשעת מפגש, היתה מעין תחרות בין הילדים, מתי יגיע תורו של כל ילד לשבת ליד הגננת ( או לקבל מדבקה, או מחמאה ממנה ). היתה ממש יריבות סביב זה, ועם הסיפורים האלו חזרו הילדים הביתה,וביתנו גם, בגאווה, היום הם ישבו ליד הגננת!  האם זהו עיקר היום של ביתי בגן ? שאלתי את עצמי בתדהמה.

 בשעת האיסוף היתי עומדת ומסתכלת, ורואה המון. שתי ילדות רבות בניהן עד בכי, בלי תיווך או התערבות מצד הצוות, ילד יושב לבד ולידו קבוצת ילדים מסכימים בינם לבין עצמם שאין לשתף אותו, תקריות בשירותים, ילדה מנסה לצאת מתא השירותים בעוד כמה ילדים חוסמים את דלת השירותים בגופם. שני בני 5 מנסים להוריד לילדה ב 4 את החצאית…  בני 5 ובני 4…. והצרחות, וואו, ווליום הצרחות היה כל כך גבוה, כל פעם, יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.

עכשיו, אני אמא לילדה בת 4, עובדת כעצמאית, נסיון לא רע בתקשורת מקרבת כך חשבתי, לא אמרתי נואש! פניתי לגננת. הרי קשיים ניתן לפתור בשיתוף פעולה כך חשבתי לי. אז זהו, שטעיתי.

התשובות היו קצרות, לקוניות, כאילו מוקראות מספר חוקים כלשהוא מעולם לא ידעתי על קיומו, "זה גן עירייה, ככה הדברים מתנהלים פה" , "יש הבדל ברור בין הקטנים לגדולים, הגדולים עולים שנה הבאה לכיתה א' ולכן הם מועצמים השנה, הקטנים יחכו לתורם שנה הבאה". " כל המקרים שאת מתארת הם תואמי גיל", ולבקשתי ולבקשת קומץ הורים נוספים שביקשו שקיפות, היה את משפט הבאה שלעולם לא אשכח " מה שקורה בגן נשאר בגן". כשיצרתי קשר עם העירייה, נאמר לי שאותה גננת מוערכת מאוד והם סומכים עליה לפתור כל בעיה.

וככה חלפו להם השבועות, שוב ושוב מראות לא פשוטים נגלו לעיני ולעיני הורים אחרים, שוב פנייה לגננת, שוב הרגשה של חוסר אונים…

ואז החלה המערבולת הפנימית לעבוד בתוכי, היא היתה מורכבת מהרגלי חשיבה שהיו לי, "ילדים צריכים חברת ילדים", "זו המסגרת, כולנו עברנו את זה", ויחד עם רכיב מאוד חשוב שהקשבתי לו יותר ככל שעברו הימים, לרכיב הזה קוראים אינסטינקטים, והאינסטינקטים שלי בערו בי בנסיון שאבין, שזו לא הדרך הנכונה, לבת שלנו, לנו כמשפחה. ההשפעה של כל זה על הבת שלנו היתה ניכרת כל כך, שמחת החיים שלה דעכה, היא יצאה יום יום חיוורת משם ויום יום בכתה. זה היה לא פחות מגיהנום לראות את זה. ידעתי שהמסגרת יכולה להיות נכונה עבור אנשים אחרים, אך היא ממש לא נכונה עבורינו.

חשבתי הרגשתי וכאבתי, מהרגע שנפרדתי ממנה בבוקר ועד הרגע שאספתי אותה אלי בצהריים, יום יום, שבוע שבוע. חוסר האונים הכאיב לי, לא היתה לי מנוחה, הרגשתי מובסת, כי חשבתי שאין שום דרך אחרת, ואז הבנתי שיתכן ובעצם זו אני ,שלא מכירה שום דרך אחרת.

חינוך בייתי היה רק מושג בשבילי. מושג רחוק ששמעתי פעם או פעמיים, אבל הדחף להבין על מה מדובר היה חזק, כי רציתי את ביתי קרוב אלי. בתקופה זו היו מס' גנים פרטיים שבדקתי, אך למעשה לא הבנתי למה אני מבררת על עוד גנים… הרצון שביתי תהיה איתי, קרוב אלי, היה חזק מהכל.

התחלתי לקרוא, חוזר מנכ"ל אישר לי שהבת שלי יכולה להיות בבית וזה גם חוקי ! התחלנו לעבוד על הגשת הבקשה בהתרגשות עצומה, וזה בעצם מה שהיה לי, התרגשות עצומה על כך שאני לוקחת את המושכות בידי, והאינסטינקטים שלי, שזהו הדבר הנכון. מעבר לזה לא ידעתי דבר, ופחדתי מאי הידיעה הזו. איך נכיר אנשים בחינוך ביתי? אפה הם בכלל? איך יהיו לבת שלי חברים וחברות? האם יהיו לה בכלל…? וללמד אותה בבית? מה זה אומר? אנחנו נלמד אותה? אני הרי לא זוכרת פסיק אחד בניקוד, לוח כפל הוא מושג ארכאי בשבילי.. כמה שאלות … כמה פחדים … בשיטותיי ברשת הגעתי לקבוצה של חינוך ביתי, כבר הרגשתי רגועה יותר, לקחו לי מספר ימים עד שאזרתי אומץ וכתבתי שם ממש שפכתי את ליבי… כמות הפניות היתה גדולה ומרגשת, יצרו איתי קשר אמהות שהוציאו מהמערכת, אמהות שתמיד היו בחינוך ביתי, והכדור החל להתגלגל ….

ואז, האישור לחינוך ביתי היה בידינו, בסך הכל אמרנו את האמת בפגישה, אנחנו רוצים את ביתנו איתנו, בזאת אנחנו מאמינים ללא כל שמץ של ספק.

אבל היו ספקות, בנושא החברתי. בראייה לאחור, לקח זמן לחששות שלנו להתפוגג ורק בגלל הניסיון הקשה שלנו במסגרת, הרי חברה בחינוך הביתי יש בשפע.

 אני זוכרת טוב טוב את מפגש החינוך ביתי הראשון שלנו, התקבלנו בחום, בעודינו קצת חוששות ותוהות איך להשתלב, מנסות לעכל את השוני, היינו די שקטות ועם עצמנו, אני וביתי. במפגש השני והשלישי, כבר היינו עטופות בחברה, סיפרתי את סיפורנו שם בעודי על הספסל צופה בבת שלי מלווה בקבוצת בנות שקיבלו אותה לחיקן בצורה הילדתית והמחבקת ביותר. זה היה רגע של אושר לראות את זה. אני זוכרת שחגי גילה לי דברים רבים ומפתיעים (מפתיעים בעיני אז, היום זו כבר דרך חיים), יש שגרה בחינוך ביתי, על החוגים שהילדים אוהבים, הלימודים שמעניינים את הילדים, סוגי המפגשים, סיורים, ביקורים במוזיאונים… עולם ומלואו. עם החודשים שחלפו הקשרים החברתיים התהדקו, האמון התבסס וגדל, גם עבורי וגם עבור ביתי. נכנסו לקצב חיים שונה, ולראייה קצת שונה על נושאים מסויימים. אני למדתי ועדיין לומדת לשלב בין עבודה, הצרכים שלי, של הבת שלי, של הבית… כאן עזרו לי שיחות והכוונה של האמהות מסביב, על האיזון בין הכל. הלימודים בבית נעשים לפי הקצב והסקרנות של הבת שלי, והינה היא למדה ניקוד תוך שבועיים ואני יחד איתה בתהליך למדתי מחדש איתה. בחירת חוגים נעשתה ונעשית לפי תחומי העיניין שלה ויחד עם מה שאנחנו ההורים, חושבים שנכון, עוד איזון שלמדנו. אני בהחלט מרגישה ויודעת הרבה יותר על ביתי, שפורחת לה מיום ליום, מאז שאנחנו יחד בחינוך הביתי. האינסטינקטים שלי צדקו, חינוך ביתי התאים לנו, התאים לבת שלנו ולנו כמשפחה. אני כל כך אוהבת את הדרך הזו, שימת הדגש על הצרכים של ביתי מתוך הראייה שלי אותה ולא מתוך איזשהו דחף לעצב אותה בדרך כזו או אחרת, אני אוהבת שיש לה מעגל חברתי גדול וקבוע של ילדי חינוך ביתי, אנו מצליחים לשמר חברויות שנוצרו בגנים בעברינו, וחייבת לציין שלשאר חבריה של ביתי בחינוך ביתי יש חברים מגנים/בתי ספר, כשיש חיבור בין ההורים והילדים וישנו שיתוף פעולה, "חנוך ביתי" ו"מסגרת" הם רק תוויות.

ובנושא שיתוף פעולה, דבר יפה מתקיים לו בקבוצה שלנו, כמעט כל הורה, שיכול, יוצר, תורם מזמנו, קובע סיור, מביא משחק או יצירה למפגש, בין אם זה פעם בחודש או פעם בשבוע, אנו מפיקים המון תועלת מהתרומה המשותפת הזו וכמובן כך גם הילדים מפיקים.