אנשים טפשים, בטוחים שהם יודעים. אנשים חכמים, יודעים שהם לא יודעים.

מרבית קוראי שורות אלה ירימו גבה בזלזול נוכח הטענה שהם משתייכים למחנה הלא נכון.

בין אם מדובר בפוליטיקה, חיסונים, דת או טבעונות. ימין ושמאל, קודש או חול, לחסן או לא, מן החי או הצומח וכל אמונה שלמה אחרת. כל מחנה בטוח שהוא הצודק ומביא טיעונים משכנעים במידה שיעגנו את טענותיו ויתאימו לראיית עולמו. אינני טוען שהאמת והצדק עם אחד הצדדים. לא. אני טוען שאנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים מה הם הכוחות השולטים על התודעה שלנו וההיסטוריה לא תמיד נהירה ופרושה לפנינו באופן אובייקטיבי. לכן, באופן טבעי, אנחנו בוחרים בצד שמתאים לתרבות, לחברה ולסביבה בה גדלנו, לאופי שלנו ולתכנים שאנו נחשפים אליהם. אנו מביאים מקרים שנקרו בדרכינו, אם באופן אישי ואם כסיפורים ששמענו, כדוגמאות שתבססנה את הטיעונים. כך אנחנו הופכים מאמינים אדוקים באותה טענה, באותו צד, באותו מחנה אליו אנו משתייכים ובו אנו מצודדים.

מעטים המקרים בהם ניתן להתחקות אחר הסיבות האחראיות לכך שאנו מתוכנתים תרבותית. נתייחס כאן לעניין המגדר וההפרדה הנעשית בעניין בעזרת צבעים – הרי אנו מתוכנתים להסיק מן הצבעים את המגדר עליו הם מעידים. אמת סובייקטיבית בלבד שמוטמעת בנו בצורה אובייקטיבית. אנו מתוכנתים לאותה דיכוטומיה מושרשת המבדילה בעזרת צבעים בין המינים. וללא הצדקה יש לציין.

האמת הזאת אובייקטיבית לרובינו המוחלט – גם אם אנו נגד אותה הפרדה בשם הצבעים, גם אם אנחנו מסרבים לקחת חלק במוסכמות החברתיות, גם אם אנחנו לא מעוניינים שההפרדה תחול עלינו, עדיין, תינוק לבוש מכנסיים ורודים וחולצה ורודה, יקושר באופן אינסטינקטיבי במאפיינים נקביים ומיד נניח שזו תינוקת. גם אם אנחנו לא משתתפים בדיכוטומיה החברתית-צבעונית הזו, נניח באופן אינסטינקטיבי שהוריו של אותו ילוד כן קיבלו על עצמם את המוסכמה החברתית ושבשבילם, הצבע כן מייצג את המין ומיד נניח באופן אוטומטי, שזו נקבה.

משמע, קיבלנו על עצמינו את העובדה שאחרים כן עושים בצבעים שימוש לצורך הפרדה מגדרית. מה שאומר שגם המיעוט שאינו מסכים עם ההפרדה, מודע לה חברתית ולכן היא חלה גם עליו.

המצב לא תמיד היה כך. ההסטוריה מלמדת אותנו שבמשך מאות שנים, תינוקות הולבשו לבן. זכרים ונקבות כאחד, כולם בחיתולים, כובעים ושמלות שנועדו להקל על החלפת חיתולים, וכולם לבנים.

באמצע המאה ה-19, סוף התקופה הוויקטוריאנית, החלו הצבעים לזלוג אט אט ובהדרגה אל המודעות. בתחילה היו אלו צבעי פסטל שהופיעו בבגדי תינוקות, אך הם עדיין לא יצגו הפרדה מגדרית. לא היה קשר בין הורוד והכחול ובכלל, בין צבעים ובין מין ומגדר.

היווצרות הקישור בין צבע ומין, החלה למעשה באופן מנוגד לתפיסה הרווחת היום; מחלוקת שהחלה בארה״ב בנוגע לייחוס צבעים למגדר הפכה לשני מחנות שאחד מהם הוביל בצורה נחרצת.

בשנת 1914 העיתון האמריקאי

Sunday Sentinel

ייעץ לאימהות: ״אם אתן בעד בגדי תינוקות צבעוניים, השתמשו בורוד לבנים וכחול לבנות, במקרה שמוסמכות חברתיות מדברות אליכן.״
אכן, הפוך מכל מה שמוכר וברור לנו היום.

בשנת 1918 נכתב במגזין

Ladies' Home Journal
בארה״ב מאמר ובו צויין כי ״המחלוקת החריפה הסתיימה והמוסכמה החברתית היא ורוד לבנים וכחול לבנות. הסיבה לכך היא שמשום שורוד הוא צבע חזק והחלטי שמייצג שרירים וכוח ולכן הוא מתאים לבנים בזמן שכחול עדין יותר, אלגנטי ומעודן, והוא יפה לבנות.״

בשנת 1927, שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, Time magazine הציג את טבלת הצבעים ההולמים לבנות ולבנים בהתאם לנתוני החנויות המובילות בארה״ב.

Filene's בבוסטון הכתיבו להורים להלביש בנים בורוד, כך גם Best & Co שבניו יורק, Halle's שבקליבלאנד ו-Marshall Field בשיקגו. ורוד לבנים!

התפנית חלה בשנות ה-40 של המאה ה-20. בזמן מלחמת העולם השניה, החלו הנאצים לקטלג ולמיין את המועמדים להשמדה. מערך הסיווג כלל בחלקו סימון אסירים בצבעים שונים כחלק משיטת קידוד. כשם שטלאי צהוב בצורת מגן דויד נועד לסמן את היהודים בצורה משפילה, סומנו הומוסקסואליים במחנות ההשמדה בטלאי משולש ורוד המצביע כלפי מטה ובהקשר זה, נוצרה קונוטציה באופן המזכיר איבר מין נשי. טלאי בעל סממנים נשיים שנועד להשפיל את הגברים הללו. משנות ה-30 ועד 1944 הוחזקו בין 50,000 ל-63,000 אסירים הומוסקסואליים במחנות הגרמנים.

בשנות ה-50, השנים שלאחר המלחמה, אמריקה התרחקה מצבעים שהזכירו מדי צבא – חאקי, ירוק כהה ואפור, ונצבעה בצבעים בהירים, שמחים יותר. המהפך חל בתחום האופנה, אך לא בלבד. מוצרים יוצרו בצבעים בהירים, ארונות מטבח יוצרו בורוד וכמובן – בגדי תינוקות.

עם הגיען של שנות השישים, התנועה לשחרור האישה החזירה לאופנה את בגדי היוניסקס בקרב תינוקות ולאורך שנות השישים המאוחרות והשבעים, אופנת בגדי התינוקות השולטת הייתה אמנם רבת צבע, אך נטולת מגדר.

במקביל – בשנות ה-70 המוקדמות כתב היינץ הגר, אחד מניצולי השואה ההומוסקסואלים, ספר בשם ״גברים עם משולש ורוד״. ספרו חולל מהפכה, השפיע מאד ותרם רבות להתפתחות התנועה לזכויות הקהילה הגאה. המשולש הורוד הפך מ-תג שכוונתו להשפיל ולבייש, לסמל גאווה הומוסקסואלית בין לאומי ולסמל התנועה.

עובדה זו תרמה וחיזקה את הקשר שנוצר בין הצבע הורוד ובין מאפיינים נשיים ועם הגעתן ושימושן הנפוץ של בדיקות לגילוי מין העובר בשנות ה-80, חזרו הורוד והכחול לאופנת בגדי התינוקות. הפעם, הורוד היה משמעותי ורלוונטי לאותם הורים שיכלו לגלות מה יהיה מין הילוד מראש. עתה, כשיכלו ״להלביש״ את החדר שהכינו לו מבעוד מועד – אחד המאפיינים הבולטים, היה בחירת הצבע באופן כזה שיהלום את סביבת התינוק שעתיד לבוא. ורוד לבנות, כחול לבנים.

יצרני בגדים, צעצועים ומוצרי תינוקות הבינו את ההשפעה שיש לצבעי הבגדים על ההורים והחלו לייצר את ההפרדה הצבעונית בין בנים ובנות. עד אז, בן בכור הוריש את בגדיו לאחותו הטריה. גוון הבגדים לא היווה בעיה וההורים שמרו עליהם והעבירו אותם מאח לאחות, מאחות לאח. היצרנים שמצאו דרך למנף את המגדר ולתעל אותו למטרות רווח יצאו במסעי פרסום גדולים ודרכי השיווק האגרסיביות יצרו דיכוטומיה ברורה ותרמו להפרדה הקוגניטיבית. עתה, הורים לילד זכר שציפו לתינוקת חדשה, רכשו סט מוצרים חדש לחלוטין בצבעים מתאימים, והחברות הכפילו את הכנסותיהן. אותו אבא אמריקאי היפוטתי, שלא הסכים שלבנו תיוחסנה תכונות הומוסקסואליות, וודאי הקפיד ״לסמן״ אותו בצבע ״הנכון״.

היום אנו מתוכנתים תרבותית. ההפרדה נראית לנו אובייקטיבית לחלוטין ואנו משלמים עליה נאותה. נוסיף לתבליני ה-הון שלטון קצת טירוף נאצי, וקיבלנו נוסחה אפקטיבית לייצור אובייקטיביות מגדרית על זמנית שלרובינו המוחלט אין מושג מנין הגיעה או למה החלה. ורוד נקבי וכחול גברי.

הפרדה מגדרית מוטעית המקובעת בחברה בה אנו חיים אינה שמורה לצבעים בלבד. חצאיות הן מלבוש אירופאי, שמלות הן בגד מזרח תיכוני, עקבים היו חלק בלתי נפרד מתלבושת לוחמים פרסיים. יריה בחץ וקשת תוך רכיבה על סוס הפכה מדוייקת יותר הודות לעקבים שעגנו את יציבת הרוכב בטבעות היצולים. העקבים היו נהוגים בפרס של תחילת המאה ה-17, ומשם זלגו לכל רחבי אירופה. גברים החלו לנעול נעלי עקב כסמל סטטוס המייצג גבורה וכוח. אט אט, אימצו גם גברי המעמד הנמוך את העקבים והמעמד הגבוה הגביה את עקביו כדי לבדל עצמו. במאמץ לזכות ב-״כוח״ ובמעט כבוד, החלו נשים לחקות את הגברים ולקצוץ את שערן, לעשן מקטרות, לחבוש כובעים גבריים ולנעול נעלי עקב. אך משום שנתפסו כשטחיות ואויליות נותרו לבסוף עם העקבים שהיו לפריטי אופנה ועתה, ניסו הגברים לבדל עצמם מהן בכך שחדלו ללכת בעקבים, עד שב-1740 חדלו לנעול נעלי עקב לחלוטין. העקבים הגבריים הפכו ל-״מוצר״ צריכה נשי ומאז ועד היום, כמעט שלוש מאות שנה, הם מגדירים את מין הנועל ולא להיפך.

נראה שלמוסס את הקיבעון הטפשי, יחשב משימה בלתי אפשרית, אך די בידיעה בלבד בכדי לתרום ולנפץ כל מוסכמה תרבותית קיימת. כל אקסיומה חברתית רווחת. לכל אחת יש ודאי סיבה, אך הסיבות אינן נגישות לנו ולרוב אנו נאלצים לבחור צד ולקבל על עצמינו מוסכמות רבות.