החינוך הביתי היא תופעה שכיום, מאחר ומקובל שהילד מתחנך במערכת, מוזרה ולא מקובלת, זאת למרות שלפני המהפכה התעשייתית זו היתה הנורמה. מחקרים אקדמיים הראו במספר גדול של מחקרים מסביב לעולם, כי ילדי החינוך הביתי הם בעלי יכולות גבוהות מהממוצע הן ביכולתם החברתיות והן ביכולתם הלימודיות.
לפני כשנתיים החלטנו כמשפחה לצאת למסע חדש ומרתק: בעלי, שני ילדי ואני, "יצאנו" לחינוך הביתי. במהלך השנה החולפת למדתי על חינוך יותר מכל מה שלמדתי במהלך עבודתי והכשרתי כמורה, ויותר אודות הוראה מכל שלמדתי במהלך הדוקטורט כאשר שימשתי כמתרגלת. החינוך הביתי היא תופעה שכיום, מאחר ומקובל שהילד מתחנך במערכת, מוזרה ולא מקובלת, זאת למרות שלפני המהפכה התעשייתית זו היתה הנורמה. מחקרים אקדמיים הראו במספר גדול של מחקרים מסביב לעולם, כי ילדי החינוך הביתי הם בעלי יכולות גבוהות מהממוצע הן ביכולתם החברתיות והן ביכולתם הלימודיות. מעבר לכך, במספר מדינות בעולם, בינהם ארה"ב, החינוך הביתי נתפס אכן כאלטרנטיבה נורמטיבית.
מצאתי לא פעם אחת, את הצורך לענות על השאלה "מהו החינוך הביתי?", ועוד שאלות רבות הנוגעות בצורך למענה החברתי ולמענה הלימודי שזכאים לקבל ילדים באשר הם. שואלי השאלות היו מגוונים: חברים ומשפחה, מוכרים בשוק, ובהרבה מקרים- אמהות ואבות שנמצאים בעצמן בצומת דרכים ורוצים לחיות את חייהם לצד ילדיהם אך מפחדים או לא יודעים כיצד בונים את המציאות הזו. חלק גדול, אף לא יודעים שקיימת האופציה הזו, ושהיא מהוגנת בחוק. אלו המכירים באופציה לעיתים מפחדים או חוששים מכשלון כלכלי, ובצדק, במצב כרגע מדינת ישראל מדובר בקושי אמיתי. בשונה ממצב שהורה מעוניין לבחור גן או בית ספר עבור ילדיו, אין גוף ריכוזי אחד אותו ניתן לשאול שאלות על מנת לקבל תמונה "כיצד יראו חיינו". אמנם יש הרבה רצון טוב והתנדבות בנושא מטעם משפחות "ותיקות", ואינסוף מידע אותו ניתן למצוא באינטרנט וברשתות החברתיות אבל עדיין הקיום, ובוודאי הלגיטימציה, של החינוך הביתי פחות מוכר.
המשפחות הבוחרות בחינוך הביתי הן משפחות בעלות בטחון בבחירתן, עצמאיות ואוטודידקטיות, המסוגלות לייצר עבור עצמן את המציאות הרלוונטית להן ונכונה לילדיהם. עם זאת, מדובר בנתח אוכלוסיה משלם מיסים, וזכאי כאמור לזכויות הקשורות בחינוך עליהן הוא מוותר. מעבר לכך, בחירה בחינוך הביתי משמעותה ויתור הכנסה משמעותי, וחלק מהמשפחות הבוחרות בדרך חיים זו מתקשות כלכלית מסיבה זו. כיום אומנם מאפשרת המדינה לבחור בחינוך הביתי, והתהליך לכך מהוגן בחוק כאמור, אך בכך תפקידה של המדינה מסתיים. ברצוני לשאול: האם אין זה הגיוני שהמדינה תפנה קצת יותר משאבים?
דעתי האישית היא שככל שהחינוך הביתי הופך נפוץ יותר, והופך לאלטרנטיבה קיימת לחינוך המערכתי, עולה הצורך של הפניית משאבים מטעם המדינה על מנת לתמוך במשפחות הבוחרות בדרך זו. בסופו של יום, מדובר במשפחות פעילות ותורמות למדינה, ומן הראוי שהמדינה תוכל לתמוך בהן לפי הצורך.
בברכה,
דוקטור פשוט
איינשטיין אמר עליו שהוא האיש הכי חכם בעולם - ניקולה טסלה
טסלה המציא, חזה או תרם לפיתוח מאות טכנולוגיות שמהוות חלקים בלתי נפרדים מחיי היומיום שלנו, כמו שלט רחוק, אורות ניאון ופלורסנט, שידור אלחוטי, מחשבים, סמארטפונים, קרני לייזר, צילומי רנטגן, אלקטרומגנטיקה, רובוטיקה, וכמובן - זרם (זרם חילופין), שהוא הבסיס למערכת החשמל הנוכחית שלנו.
החינוך הביתי היא תופעה שכיום, מאחר ומקובל שהילד מתחנך במערכת, מוזרה ולא מקובלת, זאת למרות שלפני המהפכה התעשייתית זו היתה הנורמה. מחקרים אקדמיים הראו במספר גדול של מחקרים מסביב לעולם, כי ילדי החינוך הביתי הם בעלי יכולות גבוהות מהממוצע הן ביכולתם החברתיות והן ביכולתם הלימודיות.
טבח ה-7 לאוקטובר הוא האירוע האחרון מבין תלאות וזוועות שעברו על העם היהודי לאורך ההיסטוריה. הנה האירועים המשמעותיים, ממוינים לפי תאריכים, כמויות הנספים, ומעט פירוט וגיאוגרפיה.
אנו חיים בעולם חופשי, וכל אחד זכאי לבחור לילדיו שלו את המסגרת הנכונה, בין אם היא ביתית ובין אם היא מוסדית. יש כיום גם בתי ספר המיישמים באופן מסויים את רעיונות האנסקולינג, כמו למשל סאדבורי ודיאלוגי.
How many paper folds does it take to reach the moon?
I asked my daughter: "How many times do you think you could fold a piece of paper?" The answer was a larger number than reality allowed, urging me to prove the surprising truth to her.
לאופנה יש דרך לעצב את ההעדפות והתפיסה שלנו. היה כאן שילוב של יצירתיות, שיווק והשפעה חברתית. ומשם, כוחה של תפיסה קולקטיבית שתרמה להכרה בתחתונים ובחזיות ולהתייחסות אליהן כאל בגד ים תלוי מקום
אם אשאל - כמה אנשים בעולם מכורים כרגע להרואין, התשובה הלא מושכלת תהיה וודאי בין כמה מיליונים לכמה עשרות מיליונים. אלו אכן המספרים. אם אשאל עכשיו - כמה אנשים בעולם נמצאים כרגע עם הנייד ביד, התשובה תהיה - כמעט כולם.
אני זוכרת טוב טוב את מפגש החינוך ביתי הראשון שלנו, התקבלנו בחום, בעודינו קצת חוששות ותוהות איך להשתלב, מנסות לעכל את השוני, היינו די שקטות ועם עצמנו, אני וביתי. במפגש השני והשלישי, כבר היינו עטופות בחברה, סיפרתי את סיפורנו שם בעודי על הספסל צופה בבת שלי מלווה בקבוצת בנות שקיבלו אותה לחיקן בצורה הילדתית והמחבקת ביותר.
פניתי אל בתי ושאלתי: ״כמה פעמים נראה לך שתוכלי לחזור ולקפל את אותו דף נייר?״ התשובה הייתה מספר גדול מכפי שמתירה המציאות ודחקה בי להוכיח עבורה את האמת המפתיעה.