מה ההבדל בין ביקיני ובין תחתונים וחזיה?

תגידי, היית הולכת עם תחתונים וחזיה לים?

נראה לך?

או קי, ומה ההבדל בין זה ובין ביקיני?

כי את יודעת - זה בסדר ללכת עם תחתונים וחזיה. הנה, אני הולך עם תחתונים, ובגלל שאני בים, כולם מתרגמים את זה בראש לבגד ים באופן אוטומאטי ומבלי שיקדישו לזה אפילו רגע אחד מיותר של מחשבה.

כמו שאני לא חושב על זה שאת לובשת עכשיו תחתונים וחזיה, כן? מבחינתי, את עם בגד ים! אבל אם חושבים על זה רגע, את עם תחתונים וחזיה. אולי הם בצבעים, אולי לא, אולי מעוצבים קצת אחרת, אולי לא, אולי עם תמיכות לחלקים של הגוף, אולי לא… בשורה התחתונה, אם יבוא מעצב ויחליט שמהיום, הגיוני ללכת ערומים, עם פיתה על הראש, נוצות מסביב לתחת וקוקיות בשיער בבית השחי… תמיד יהיה רוב שמרני שיתנגד לרעיון המהפכני המפתיע, וקבוצה קטנה וקולנית של קולות קיצוניים שיאמצו את הרעיון. הם ישפיעו על קהל ראשוני שגם - מחפש משהו להאחז בו ולכן יאמץ את המהפיכה ואז, יציג אותה בפני קהל גדול יותר שאט אט יאמץ גם הוא את הטרנד. ומשם ועד אחרוני המאמצים, הדרך סלולה והטרנד בדרכו המובטחת להפוך לגיטימי וסטנדרטי.

ומי יזכור שקוקו בשיער בית השחי נחשב פעם מוזר. שזה היה פעם הגבול בין מקובל לאיזוטרי?

ומי זוכר שאנחנו מסתכלים על אישה בתחתונים וחזיה? ומי היה מאמין שמעשה הקונדס הזה צלח?

לפעמים זה נראה כאילו מישהו חמד לצון ואמר לעצמו: אני רוצה לראות נשים בלבוש מינימלי כל הזמן. מה אם אמתג תחתונים וחזיות כפריט אופנתי? האם נשים יקנו את זה? ואז, הוא ענה לעצמו - כן, אנשים יקנו כל דבר אופנתי. אם זה מקובל, אם זה עכשווי וכולם נוהגים כך, זה יעבוד. כל השפעה, תגרור השפעה נרחבת יותר, כך שכאשר חלק יתחילו להתנהג באופן מסויים, להתלבש באופן מסויים, גם אחרות תצטרפנה. אם נבנה את זה, הן תבואנה.



ואכן, לאופנה יש דרך לעצב את ההעדפות והתפיסה שלנו. היה כאן שילוב של יצירתיות, שיווק והשפעה חברתית. ומשם, כוחה של תפיסה קולקטיבית שתרמה להכרה בתחתונים ובחזיות ולהתייחסות אליהן כאל בגד ים תלוי מקום!

כל מה שהיה צריך זה מהנדס צרפתי חרמן, בשם לואיס רירד שבאמצע שנות הארבעים לחייו, שם את מקצוע הנדסת כלי הרכב מאחוריו, ומיתג עצמו מחדש כמהנדס אופנה. (ואני כאן כדי לפרק את צמד המילים הללו; ״מהנדס אופנה״, לשני צמדי המילים שמהן הוא הורכב: מהנדס תודעה + מעצב אופנה.)

אבל איך הוא הצליח?

בשנת 1940, ירש רירד את מפעל חייה הקטן של אמו - חנות להלבשה תחתונה. הימים הם ימי מלחמת העולם השניה; אירופה נלחמת, צרפת נכבשת, ולואיס - לואיס מוכר הלבשה תחתונה.

שש שנים עברו. גרמניה נכנעת, צרפת משתחררת, אירופה מחלימה ותחושת אופטימיות אופפת אותה. אנשים מבקשים להשתחרר מכבלי העבר - מן המגבלות, מן השמרנות ומן הזיכרונות.

השנה - 1946. לואיס שלנו, כמו רבים אחרים, סוגר את החנות ומגיע לחוף הים כדי לחזות במטוסו של מעצב האופנה ז׳אק היים. לראשונה, עדים האנשים לפרסום בגד ים מזן חדיש המורכב משני חלקים - שמו של בגד הים פורץ הגבולות נישא על גבי שלט מתנפנף ענק העוקב אחר המטוס: ״בגד הים הקטן ביותר בעולם״, ובשמו הקצר והממותג: ״אטום״.

חלקו התחתון של בגד הים החדיש היה גדול דיו בכדי שיכסה את הטבור. כאמור, נועז מצד אחד אך עדיין - שומר על הצניעות המקובלת באותם ימים. על החלקים שנחשבו אינטימיים ואישיים.

בעל החנות להלבשה תחתונה מתמלא השראה. הוא ניגש למלאכה ומייצר הלבשה תחתונה משלו - זה מה שהוא מכיר, זה מה שהוא יודע לעשות, בזה הוא מבין, והתוצאה בהתאם: ארבעה משולשי בד קטנטנים - שניים למעלה ושניים למטה, מודפסים בדוגמת עיתון, והחידוש האמיתי היחיד הוא שבמקום לקרוא לזה הלבשה תחתונה, (כי הטבור חשוף), הוא קורא לזה בגד ים.

עתה ניצב בפניו אתגר נוסף: להלביש דוגמנית בבגד הים השערורייתי ולחשוף אותו (ואת גופה) בפני העולם, אך העולם לא מוכן, (וכל הדוגמניות בו, גם לא.)

אף דוגמנית לא מסכימה ללכת כל כך רחוק וללבוש את את בגד הים החושפני לקראת תצוגת הבכורה. לואיס לא נכנע ושוכר את שירותיה של חשפנית בת 19 שעבדה כרקדנית עירום בקזינו דה פריז, כדי שתדגמן עבורו את הפריט.

התצוגה נערכת ארבעה ימים לאחר ניסוי הנשק הגרעיני הראשון שנערך ב-״אטול ביקיני״. מכאן קיבל את שמו.

העיתונים ממהרים לדווח על החדשות המרעישות, המוני כתבות נכתבות וכולם מדברים על האירוע ועל החשיפה השערורייתית.

כעת מתכנן לואיס להתעלות אף על היים. הוא שוכר מטוס משלו ומבקש מן הטייס לטוס מעל הריביירה הצרפתית. הפעם, נכתב על השלט: "קטן יותר מבגד הים הקטן ביותר בעולם."

לואיס ריד - ממציא הביקיני

תצלומים של דוגמנית העירום, לבושה בתחתונים וחזיה, שחושפים את טבורה, שעיצב בעליו של עסק לבגדי הלבשה תחתונה, מתפרסמים בכל עיתון. אחד העיתונים אף מפרסם תשעה סיפורים שונים על אותו אירוע. שבועיים לאחר מכן, רארד מגיש בקשה לפטנט על עיצובו.

פטנט רשום מספר 19431, נקבע תחת השם ״ביקיני״.

בגדי ים עשויים שני חלקים היו זמינים לפחות מאז שנות ה-30. הם הוצגו במחזות הזמר ההוליוודיים: “Footlight Parade”, “Flying Down to Rio”, “Gold Diggers of 1933”, הרבה לפני השינוי בקוד הלבוש ותרמו לקבלה הדרגתית ומתונה של בגדי ים מעט חושפניים יותר, אבל בגד הים של היים היה החשוף והנועז מכולם עד אז, משום שחשף חלקים גדולים יותר של הגוף.

והביקיני של רארד שהגיע מיד אחריו היה נועז אף ממנו, אך בצורה קיצונית. הוא היה שנוי במחלוקת ועורר סקנדל, מכיוון שלראשונה אי פעם, הטבור נחשף.

בני דורינו יתקשו להבין עד כמה חשוף הוא נחשב. זה קצת כמו שהיום, יקום מישהו ויחליט לעצב בגד ים שקוף לחלוטין, והעולם יאמץ את הרעיון.

ועדיין - איך?

אותה דוגמנית עירום קיבלה כ-50,000 מכתבי מעריצים. רארד המשיך ופרסם עוד ועוד תוך שהוא מחפש דרכים שתהפוכנה את הביקיני ללגיטימי. הוא הכריז שחליפת שני חלקים אינה ביקיני אמיתי "אלא אם ניתן למשוך ולהעבירה דרך טבעת נישואין." הוא שכר את שירותיו של פחח שהסב מכונית פקארד V8 לאוניית יוקרה וצייד אותה בעוגן, תורן, בשלל סמלים ימיים וכמובן, בצוות נערות שהציג מעליה לראווה את קולקציית ההלבשה התחתונה - שעל האוניה, נתפסה כמובן כקולקציה הקשורה בחוף הים.

המכונית-אניה יצאה למסעות פרסום, ביניהם עקבה אחר רוכבי האופניים בטור דה פראנס שנערך בתחילת שנות ה-50, וחשיפת גופן של הנערות שדגמנו את הביקיני, עוררה סערה לא קטנה בצרפת.

בזמן שהאדם הממוצע לא ימהר להפר מוסכמות,

ידוענים שעסקיהם קשורים בתכיפות הופעת שמם בכותרות, עוסקים (מלבד עיסוקם הראשי) גם בשיווק עצמי וביצירת כותרות. והרי שאם הביקיני מככב בכותרות, מה יותר טוב מלרכוב על הגל, להשתחל לתוכו ולהשתמש בו בכדי להשתתף ולקחת חלק בחגיגה ולמנף את הכותרות בכל העיתונים?

בזמן שראאד יצא מגדרו במשך כעשור ועשה הכל בכדי להפוך את הביקיני ללגיטימי, שחקניות כמו אורסולה אנדרס, בריז׳יט ברדו, מרלין מונרו וראקל ולש אמצו את הבגד הנועז דווקא בגלל חוסר הלגיטימציה והפרובוקציה שעורר, והחלו ללבוש אותו מעל המסכים. והרי שבכך, הפכו אותו ללגיטימי.



הסצנה בה אורסולה אנדרס יוצאת מן המים בסרט ׳ד״ר. נו’ - סרט הג׳יימס בונד הראשון שיצא לאקרנים בשנת 1962, הייתה כה מדוברת עד שהפכה את אותו ביקיני שלבשה, לביקיני הידוע בעולם. חלק ניכר מן המבקרים מחו, אך הציבור אימץ סוף סוף את הפריט באהבה והמתנגדים נדחקו הצידה. כולן רצו עכשיו להיות אורסולה. (פעם, כשבת הים עצמה - הפרוטגוניסטית, הייתה אורסולה. כי בסוף דיסני ניצחו את הוליווד בקרב התודעה על השם. וזאת, תוך שאריאל - בת הים שלהם, לובשת ביקיני ואורסולה היא הדמות הרעה.)

אורסולה אנדרס בסרט ג'יימס בונד, ד"ר נו.

סוף סוף, סימל הביקיני את אותו חופש מן הגרורות שהותירה מלחמת העולם השניה. הוא התקבל בהערצה וסימל חושניות, העצמה נשית ומרד במוסכמות. אורסולה הפכה לאגדה, הביקיני הפך לאגדה, המכירות הרקיעו שחקים, שחקניות נוספות מיהרו ללבוש אותו והמכירות האמירו.

אבל זה, זה כבר משהו שאנחנו יודעים. אנחנו יודעים שלא משנה אם זה מדובר בסיגריות מסרטנות, בתחתונים וחזייה חושפניים, ברזון המעודד הרעבה, קעקועים משני מראה, שרירים מעודדי דימוי גוף, חומרנות אין סופית או יוקרה וחיי מותרות המייצרים דיכאון בהשוואה שנוצרת מול החיים האמיתיים שלנו… כל אלו, שליליים ככל שיהיו בהשפעתם על הגוף והנפש שלנו, משנים הרבה פחות. מה שמשנה זה שאם המפורסמים נוהגים כך מעל המסך, גם אנחנו רוצים. והעיקר שהשימוש והנוהג יקנה לנו שמץ מאותה תהילה בה התברכו הם.



במקרה שלנו, כל מה שהיה צריך, כדי לסלול את דרכו של הביקיני ולהפכו לגיטימי, זה גבר. (גבר ומנת טסטוסטרון.)

גורם אחד, מניע, שבאופן מעורר השתאות, הוא (ומנת הטסטוסטרון הנלווית) בדיוק אותו אחד הגורם לנשים במקומות שונים בעולם דווקא להתעטף מכף רגל ועד ראש:

תגידי, את מתלבשת ככה מרצון כשאת באה לים?

ברור!

או קי, ומה ההבדל בין זה ובין איך שאת מתלבשת לעבודה ולמכולת?

כי את יודעת…