למה פעם היה טוב יותר?
כמובן שהחיים היום עשירים ומגוונים יותר והאפשרויות הרבות, העדכניות, האיכותיות, מאפילות על כל מה שאפשרו החיים בעבר, אבל אני רוצה להתייחס למאפיין אחד, חמקמק ולא מדובר.
מאפיין שחל דווקא על תחום החינוך ובעיקר על אופן הלמידה של ילדינו; חיסרון עצום שחדר לחיינו, וכדאי להגדיר אותו ולהתמודד איתו.
נדמה שהחינוך בעידן הדיגיטלי נמצא בשיאו: שפע בלתי נלאה של תכנים, גישה מיידית לכל תחום ידע והתאמה אישית כמעט לכל ילד. לכאורה - גן עדן לימודי. אך בתוך כל העושר הזה, הולך ונעלם מרכיב יסודי ושקט, אך קריטי בתהליך הלמידה: החזרתיות.
בעבר, המציאות הייתה שונה לחלוטין. מספר ערוצי הטלוויזיה היה מצומצם, ספרים לא היו זמינים בלחיצת כפתור, פרשנויות היו מפוזרות בין קומץ עיתונים, מתכונים בין כמה שבועונים ומשחקים - פיזיים או דיגיטליים - היו מוגבלים.
חיסרון?
לא.
ילדים חוו את התכנים שוב ושוב. הם ראו את אותו הסרט עשרות פעמים, שיחקו באותו משחק עד שהכירו כל פרט ושמעו את אותם הסיפורים שוב ושוב. מה שנראה היום כחוסר גיוון – היה למעשה קרקע פורייה ללמידה מעמיקה.
זה לא שכמות התכנים הרבה היא עצמה החיסרון. היא מבורכת. בד בבד, היא מייצרת מעבר מהיר בין פיסות המידע, והחזרתיות על כל פיסת מידע לא מתקיימת עוד.
החזרתיות הייתה מנגנון למידה עוצמתי. דרך חזרה, ילדים הפנימו שפה, קלטו מבנים, זכרו עובדות ופיתחו הבנה אינטואיטיבית. לא רק הכרנו את התוכן - שלטנו בו. ידענו לדקלם משפטים שלמים, לחקות מבטאים ולהבין הקשרים. גיבשנו ידע ואימנו את הזיכרון שהפך יציב ועמוק.
היום, לעומת זאת, ילדים נחשפים לכמות עצומה של תכנים - אבל לרוב, רק פעם אחת; סרטון אחד בטיקטוק, מעבר מהיר ליוטיוב, עוד קליק, עוד גירוי. כל פיסת תוכן מתחלפת כמעט מיד. התחושה היא של למידה מתמשכת, אך בפועל מדובר פעמים רבות בחשיפה שטחית. התודעה נעה במהירות, אך לא בהכרח מעמיקה.
הפחד להחמיץ התעצם - כשיש כל כך הרבה לראות ולגלות, קשה לעצור ולחזור. החזרה נתפסת כבזבוז זמן, במקום כהשקעה. ילדים (וגם מבוגרים) מרגישים שהם צריכים להתקדם הלאה, לתוכן הבא, לחוויה הבאה. אבל במחיר הזה, עומק הלמידה הולך לאיבוד.
החזרתיות אינה רק “הרגל טוב” – היא מנגנון ביולוגי של למידה:
מחקרים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מצביעים באופן עקבי על כך שחזרה על מידע, במיוחד כאשר היא מתפרסת על פני זמן (מה שנקרא “למידה מרווחת” או spaced repetition), משפרת משמעותית את הזיכרון. כבר בשנות ה-80 נמצא שילדים זוכרים טוב יותר מידע כאשר הם נחשפים אליו מספר פעמים בהפרשים, ולא ברצף אחד. מחקרים מראים שהתופעה הזו קיימת כבר בגיל צעיר מאוד, והיא חלק ממנגנון בסיסי של הזיכרון האנושי.
למה?
כי כל חשיפה חוזרת למידע שכבר ראינו, אינה רק “שכפול” של אותה חוויה, אלא עיבוד שלה מחדש. בכל פעם שהמוח פוגש שוב את אותו תוכן, הוא מקודד אותו מעט אחרת, יוצר הקשרים נוספים, ומחזק את המסלולים העצביים הקשורים אליו. לכן חזרות מרווחות בזמן יעילות מאד - הן מאלצות את המוח “להתאמץ” לזכור, וכך מחזקות את הזיכרון לטווח ארוך.
כמו בלמידת שפה אצל ילדים, חזרה מרווחת על מילים משפרת באופן משמעותי את היכולת לזכור ולהשתמש בהן - אפילו שבועות לאחר הלמידה. כלומר, לא מדובר רק בשינון טכני, אלא בבנייה אמיתית של ידע.
ובכל זאת, במציאות של היום, החזרתיות כמעט ואינה מתרחשת באופן טבעי. האלגוריתמים דוחפים אותנו קדימה, לתוכן הבא, אך כאן טמון הפרדוקס: ככל שאנחנו נחשפים ליותר מידע - כך אנחנו עלולים לזכור פחות ממנו. ואם נרצה להתייחס לזמן הזה בו אנחנו עוברים בין פוסטים, סרטונים, תמונות, פרשנויות או מתכונים כאל זמן למידה בו אנחנו מעשירים את מוחינו בידע, הרי שזהו בעצם זמן מבוטל. רעש לבן - מוח לבן.
למידה אמיתית אינה מתרחשת רק במפגש הראשון עם מידע. היא מתגבשת דרך חזרות, דרך עיבוד חוזר, דרך היכרות אינטימית עם החומר ולעיתים אפילו שעמום. בדיוק כפי שמתאמנים על כלי נגינה, או מתרגלים תרגיל מתמטי שוב ושוב - כך גם ידע כללי, שפה, יצירתיות והבנה עמוקה דורשים חזרתיות.
האתגר של החינוך היום אינו רק לספק תוכן כשם שהאתגר שלנו ההורים היום אינו רק לאפשר צפייה בתוכן. האתגר הוא ליצור תנאים לחזרתיות. לעודד ילדים לחזור ולצפות שוב, לשחק שוב באותו משחק, לקרוא שוב את אותו סיפור. לא מתוך כפייה, אלא מתוך הבנה שזהו חלק בלתי נפרד מהלמידה. ממה שהמוח שלנו צריך, מהאופן בו הוא אמור לפעול. ליצור מרחבים שבהם מותר להעמיק, להתעכב, ולהכיר משהו באמת - ולא רק “לעבור עליו”.
לפתח את התודעה, את היכולת להבין טוב יותר, את היכולת לקשר בין חלקי מידע שונים מתחומים שונים, ליצור, לבנות ולנהל את הידע.
יקומו המקטרגים ויטענו שהיום, לא צריך יותר לדעת. שאין צורך לאגור ידע, פשוט כי מיקום המידע עבר מהמוח אל האינטרנט - יש שם הכל ואם רוצים פיסת מידע, שולפים אותה מן המאגרים הדיגיטליים באשר הם - בינה מלאכותית, גוגל, רשתות חברתיות וכיו״ב.
צודקים, ועדיין, מה בעצם אתם אומרים? מה אתם מייחלים לדור הבא? לילדים שלכם? האם השכל הפך לאיבר שולי? האם אתם טוענים שאנחנו הופכים למנהלי הידע בלבד, בזמן שאין לנו צורך לאחוז בו? ובכן, האם מנהל לא אמור להיות חד ובעל תודעה, ניסיון, הבנה מסוימת, תושייה ויכולות איכותיות?
זן אחר יאמר שיש להשוות את מיעוט האפשרויות מן העבר לריכוזיות השלילית שאנו מכירים מעולם הצרכנות למשל. מחקרים מראים שיש יחס בין ריבוי אפשרויות לכמות צריכה - ריבוי חברות המייצרות שמפו, ריבה וקורנפלקס יוביל לריבוי צריכה ומכאן, לירידה במחיר.
אחד הממצאים הכי רלוונטיים נקרא “אפקט הגיוון” (Variety Effect) שנקרא גם “שובע חושי ספציפי”: כשיש גיוון, השעמום יורד ולכן הצריכה עולה - וכבר אמרנו שאנחנו בעד קצת שיעמום. אך הוא לא מתקיים יותר; האלגוריתמים מטשטשים אותו, את השעמום. הם דוחקים אותו וגורמים לנו לרצות לעבור לדבר הבא; יותר מגוון = יותר צריכה כוללת = מעבר מהיר לדבר הבא ופחות חזרתיות על דבר אחד ספציפי.
כאמור - ריבוי חברות המייצרות שמפו, ריבה וקורנפלקס יוביל לריבוי צריכה שלהם ומכאן, לירידה במחיר ובתקווה - עליה באיכות המוצרים, רק שכאן, מתקיימת ההשוואה לאיכות המוצרים הדיגיטליים המתחרים על תשומת ליבנו, מייצרים FOMO, מרחיקים את החזרתיות, מטשטשים את השיעמום, מחריבים את איכות הלמידה וכל זאת במחיר נוח לצרכן - כי הם גם מתחרים ביניהם במקביל כמובן.
מחקר הפוך, הוכיח שכשיש מגוון גדול, הצריכה דווקא יורדת, אך הסקרנות עדיין עולה. שוב, השעמום מופג באמצעות יצירת עניין, תשומת לב ויותר התעסקות במגוון הגדול.
את רכישות המוצרים המועטות ניתן במקרה הזה להשוות לרכישה המצומצמת של הידע - למרות העניין הרב בתוכן, מתקיים מעבר תזזיתי בין פיסות המידע הרבות, והאחוז שנלמד, נחקק ומשפיע עלינו - זעום.
גיוון רחב יותר מוביל בכל אחד מן המקרים הללו לעלייה בפעילות המוח שמגיב לגירויים חדשים ועם זאת, מפחית תחושת שובע. כאשר מספר האפשרויות גדל יתר על המידה, נוצר עומס בחירה, שמוביל לצריכה שטחית יותר ופחות מחויבות לכל פריט.
צורכים, זורקים, עוברים למוצר הבא. לא מתעכבים על אף מוצר, ולא חוזרים אחורה.
העתיד החינוכי לא טמון בעוד ועוד תכנים, אלא דווקא ביכולת לבחור פחות - ולחזור יותר.
האם אני שמרן שנמנע מתהליך הלמידה האבולוציוני-הבלתי נמנע שהשפע מתעקש לשנות?
לא.
יש גם מחקרים שמתייחסים ליתרונות במעבר מהיר בין תכנים:
היתרון השולי מביניהם מדבר על “זיכרון טרנזקציונלי”:
המוח לא “נחלש”, אלא מבצע אופטימיזציה: במקום לאחסן תוכן, הוא מתמקד בניווט במידע, חיפוש וקישור בין מקורות. כמו שאנחנו סומכים על אדם אחר שיזכור עבורנו משהו, היום אנחנו “סומכים” על האינטרנט.
היתרון תומך בטענה שניהול הידע הוא השימוש העיקרי המתבקש של המוח בעידן הנוכחי - אבל זה לא מבטל את הצורך בידע פנימי (עוד רגע נגיע לזה).
מחקרים בכלכלה התנהגותית מראים שכאשר אנשים נחשפים להרבה מידע, הם מפתחים (לעיתים) אסטרטגיות של סינון מהיר, זיהוי דפוסים וקבלת החלטות תחת אי-ודאות. ואלו כבר יתרונות של העידן הזה.
העולם הדיגיטלי מאלץ את המוח לעבוד ב-״מצב בחירה מתמיד” וזה כן סוג של אימון קוגניטיבי. לא עומק, אלא רוחב ומהירות.
זה בדיוק מה שהבינה המלאכותית עושה, בזמן שאנחנו נשאר אנושיים, אבל נניח שזה צורך ונתייחס לזה בהחלט כאל יתרון. כאל יכולת קוגניטיבית המתעצמת בשנים האחרונות.
אבל, וזה קריטי - ידע פנימי עדיין משנה מאוד!
בלי ידע בסיסי בזיכרון, קשה להבין מידע חדש, קשה לחשוב בצורה ביקורתית וקשה לזהות מה נכון ומה שגוי. חשיבה תלויה בידע!
כלומר:
גם אם יש לנו גישה לכל המידע בעולם -
עדיין, אם אין לנו בסיס פנימי, עשיר ומוצק, אנחנו לא באמת יודעים להשתמש בו. גם אם אנחנו מנהלי הידע בלבד, לא ננהל אותו בצורה איכותית ומושכלת מבלי שקודם כל אגרנו ידע משלנו - בתאי הזיכרון שלנו.
וזה - יכול לקרות רק בעזרת חזרתיות.